אירל בקפלה המחוללת מול הקסם של מלקור
בכפר שחר בהיר כבר לא נשאר איש שיבקש עזרה. אירל עברה בין קורות חרוכות, גדרות שהתמוטטו ושורות גפנים שנקטעו באמצען. הרוח נשאה ריח של אדמה לחה ועשן ישן. אילו הקשיבה רק לאוזניה, הייתה שומעת את רחש העלים ואת צעדיה שלה. אלא שמתחת לשקט נותר משהו אחר: הד עמום של פחד שלא מצא מנוחה.
היא הכירה את התחושה הזאת. בשבוע האחרון היא הובילה אותה ממקום למקום, בעקבות כנופיית שכירי החרב שנקראה הלהב השחור. בכל פעם שהגיעה מאוחר מדי מצאה את אותו סימן — לא רק הרס, אלא פגיעה מכוונת בנשמותיהם של מי שנקלעו לדרכו של מלקור. עכשיו השביל יצא מן הכפר והמשיך אל הגבעות. אירל הידקה את אחיזתה בפטיש והלכה אחריו.
זהו סיפור פנטזיה בדיוני בהשראת דמותה של אירל ועולם וורקראפט, ולא תיאור של אירועים מן העלילה הרשמית.
העקבות שמעבר לכפר
למרגלות הילסברד נשמרו סימניהן של מלחמות קודמות. חומות נמוכות נבלעו בצמחייה, אבני דרך נשמטו על צדן ושבילים ישנים הסתיימו במקומות שכבר לא היה בהם יישוב. שחר בהיר התקיים בין השרידים האלה כמעט בעקשנות: כפר של כרמים ובתים קטנים, רחוק דיו מן הדרכים הראשיות כדי להאמין שאולי יניחו לו.
מלקור הגיע אליו שבוע קודם לכן.
הוא לא היה שד שפרץ לעולם זר ולא יצור שפעל מתוך רעב עיוור. פעם למד קסם בדאלארן. הוא הכיר גבולות, הבין לשם מה נקבעו, ובכל זאת חצה אותם. הידע האסור לא נכפה עליו; הוא חיפש אותו, וכאשר גילה שאפשר לרכוש עוד ממנו באמצעות סבלם של אחרים, הפך את החיפוש לשיטה.
בעיני אירל, דווקא הבחירה הזאת הייתה קשה להבנה. היא ידעה להילחם באויב שראה בבני אדם מכשול. מלקור ראה אותם היטב. הוא הבין את פחדם, את תקוותם ואת רצונם לחיות, והשתמש בכל אלה כחומר לטקסיו. אנשי הלהב השחור סיפקו לו שבויים ושמרו על מחנותיו. הוא סיפק להם סיבה לחשוש ממנו יותר משחששו ממי שרדפו אחריהם.
אירל עצרה בקצה הכפר. הדרך שלפניה הייתה בוצית, אך בין העקבות הכבדות ניכרו גם סימנים אחרים, עמוקים ומעוותים מכדי להשתייך למגפיים. היא כרעה, בחנה אותם וקמה בלי לומר דבר. כל עוד נותרו שומרים על השביל, היה סיכוי שהגיעה לפני סיומו של הטקס הבא.
המשקל של תגמול
מרחוק היה אפשר לטעות ולחשוב שהפטיש כבד מדי בשבילה. אירל הייתה דרנאית בוגרת, בעלת מבנה גוף קל ותנועה שקטה. עורה הסגלגל ושערה בגוון אמטיסט בלטו לרגע כשהרוח הזיזה את שולי גלימתה. מתחת למצחה נצצו עיניים כסופות, חסרות אישונים, שסקרו את הדרך בלי להתעכב על דבר שאינו נחוץ.
אבל מי שהביט באחיזתה היה מבין מיד שאין כאן מאמץ מיותר. היא לא נשאה את הפטיש כנטל ולא הניפה אותו כדי להפגין כוח. כף יד אחת ייצבה את הידית, השנייה אפשרה לה לשנות כיוון ברגע. בכל עצירה ניצב הנשק במקום שממנו אפשר היה לחסום מכה או להשיב עליה. האימון ניכר בפרטים הקטנים, דווקא כשלא נלחמה.
שריונה נשא חריטות ורונים, אך אבק הדרך כבר כיסה את הברק. שולי הגלימה האדומה היו לחים מן הצמחייה, ובחיבורי המתכת הצטבר בוץ. היא בדקה רצועה שהתרופפה בכתפה, הידקה אותה והמשיכה. אמונה לא פטרה אותה מן הצורך לדאוג לציוד.
לפטיש קראה תגמול. השם לא היה הבטחה לעונג שבנקמה. הוא הזכיר לה שיש מעשים שאי אפשר להניח להם להימשך, גם כאשר מי שעומד מאחוריהם מציע להם הסברים מלומדים. מול ההרס בכפר היה קל להיכנע לזעם. קשה יותר היה לשמור על יד יציבה.
לכן לא ניסתה להשתיק את ההדים שהרגישה. היא נתנה להם ללוות אותה בלי לקבוע את קצב נשימתה. המתים לא נזקקו לכך שתסתער בעיניים עצומות. אם נשאר מישהו שאפשר להציל, גם הוא לא ירוויח מפזיזותה.
השומרים שבין העצים
השביל הצטמצם בין הסלעים. הענפים הסתירו את הירח, והאדמה נעשתה קשה יותר. אירל האטה עוד לפני שראתה תנועה. הרחש מימינה לא התאים לרוח: משקל הועבר מענף אחד לאחר, ואבן קטנה התגלגלה במדרון.
שני גרגוילים יצאו מן האפלה כמעט יחד. מאחוריהם הופיעו שני סאטירים, עיניהם בוערות בין הגזעים. זו לא הייתה קבוצת משוטטים. הם שמרו על המעבר, קרובים מספיק למאורה כדי להרגיש בטוחים ורחוקים מספיק ממנה כדי שלא להפריע למתרחש בפנים.
אירל לא נתנה להם זמן להתארגן. היא הסיטה את גופה מן ההסתערות הראשונה והעלתה את תגמול בתנועה קצרה. אור נפרש לאורך ראש הפטיש, חד מכדי להביט בו ישירות. המכה פגשה את היצור הקרוב, והכוח האפל שהחזיק אותו התפזר ברסיסי אבק.
השאר ניסו לסגור עליה משני הצדדים. היא נסוגה חצי צעד אל המקום הצר ביותר בשביל, אילצה אותם להתקרב בזה אחר זה, ואז שינתה כיוון. לא היו שם מחוות רחבות ולא קריאות ניצחון. נשמעו חבטה, חריקה חדה ולבסוף שוב הרוח.
כשהקרב הסתיים נשארה במקומה והקשיבה. החום המוכר של האור עבר בזרועותיה ודעך לאט. היא לא טעתה לחשוב שהתחושה הזאת פירושה ביטחון. השומרים היו מכשול בדרך; האיש שהציב אותם עדיין חיכה בהמשך.
אור ירוק במקום מזבח
הקפלה התגלתה מעבר לרכס נמוך. חלק מגגה קרס, והפתח נותר ללא דלת שלמה. בין האבנים החשופות טיפסה צמחייה, אך סמוך לכניסה היא השחירה וקמלה. דרך הסדקים בקירות דלף אור ירקרק, לא אחיד, שהתעצם ונחלש לפי קצב של מילים.
אירל זכרה מה אמור היה להיות מקום כזה: מחסה, מקום תפילה, פינה שאפשר להיכנס אליה בלי להחזיק נשק מול החזה. כעת שריטות כיסו את האבן, וסימנים זרים נמתחו על הקירות. מה שהיה פעם מזבח הפך לערימת אבנים שסביבה התרכז האור.
היא נעמדה בצל הפתח. בפנים עמד מלקור.
הוא היה גבוה ורחב כתפיים, לבוש שריון עור שחוק. קמיעות עצם השתלשלו ממנו, ובחגורתו נחו להבים משוננים. פניו נשאו צלקות וסימנים פולחניים טריים. ידיו היו מורמות, וקולו מילא את החלל בהברות מחוספסות שאירל לא ניסתה לחזור עליהן אפילו במחשבתה.
שרשראות ירדו מקורות התקרה שנותרו במקומן. על הרצפה נחרט מעגל צפוף של רונים. חלקם הבהיקו, אחרים נעלמו בתוך הצל, כאילו הטקס נשם דרך האבן. ריח גופרית וברזל עמד באוויר. מתחתיו היה ריח נוסף, מתקתק ומקולקל, שהבהיר לה כמה זמן כבר פעל כאן.
היא חיפשה בעיניה תנועה מעבר למעגל, ליד הקירות ובין ההריסות. מלקור עמד כך שגופו הסתיר חלק מן המזבח. אם היה שם מישהו שעדיין נזקק לעזרה, לא הייתה יכולה לראותו מן הכניסה. כדי לעצור את הטקס תצטרך להתקרב.
פרסתה נגעה ברצפת האבן.
הצליל היה קטן, אבל המילים נפסקו מיד. מלקור הוריד את ידיו והסתובב לאט. הוא לא נראה מופתע. מבטו עבר מפניה אל הפטיש, משם אל הפתח שמאחוריה, וחזר אליה.
מה שמלקור קרא לו ייעוד
״פלדינית,״ אמר. קולו היה צרוד מן הדקלום. ״תהיתי מתי האור ימצא את הדרך לכאן.״
אירל נכנסה עוד צעד. ״הטקס נגמר.״
הוא הביט באור שעל הפטיש וחייך. ״את אומרת את זה כאילו את יודעת מה התחיל כאן.״
״ראיתי את שחר בהיר.״
לרגע נדמה היה שהאזכור משעמם אותו. לא הכחשה, לא חרטה, אפילו לא ניסיון להסתיר את מעשיו. הוא רק הניח את ידיו לצד גופו, קרוב מדי לחגורה מכדי שתוכל להתעלם מהן.
״ראית כפר,״ אמר. ״לא ראית מה אפשר ללמוד ממנו.״
אירל הרגישה את אחיזתה מתהדקת. כאן, מולו, היה קל יותר להבין את העקבות שהשאיר. הוא כבר לא ראה הבדל בין אדם לבין מה שאפשר להפיק ממנו. כל הסבר שנתן לעצמו נועד לאפשר לו להמשיך.
״הם לא היו שלך,״ אמרה.
מלקור הרים גבה. ״ואת חושבת שהאור נותן לך זכות להחליט מה יקרה לי?״
היא לא נכנסה לוויכוח. בזמן שדיבר, הבהוב ירוק זחל לאורך אחד החריצים ברצפה. הטקס לא נעצר עם קולו. המילים היו רק חלק ממנו, והשהייה בשיחה שירתה אותו יותר מאשר אותה.
אירל הנמיכה מעט את מרכז הכובד והרימה את תגמול. מלקור ראה את התנועה ושלח לעברה גוש של צל.
הקרב בתוך המעגל
היא פגשה את הכישוף בצדו של הפטיש. האור התלקח, והצל נקרע לפני שהספיק להגיע לחזה. ההד חזר מן הקירות. אבק נשר מן הקורות, ואירל כבר הייתה בתנועה, מצמצמת את המרחק ביניהם לפני שיוכל להטיל שוב.
מלקור נסוג אל פנים הקפלה. הוא לא נע כמו מלומד שהסתמך כל חייו על אחרים שיגנו עליו. גופו היה חזק, ותנועותיו חסכוניות. הוא ידע מתי להתרחק מראש הפטיש ומתי אפשר להישאר קרוב לידית. בכל פעם שאירל ניסתה לסגור עליו, הכריח אותה לשנות את זווית ההתקפה.
תגמול חלף ליד כתפו ופגע באבן. רסיסים ניתזו. בתנועה הבאה הסיטה אירל את הנשק נמוך יותר וקטעה קו בוהק שנחרט ברצפה. האור הירוק רעד, ומלקור חדל לחייך.
היא הבחינה בכך והמשיכה. אם המעגל היה חלק מכוחו, לא הייתה חייבת להכות בו ישירות בכל פעם. די היה לאלץ אותו לבחור בין הגנה על עצמו לבין הגנה על הטקס. הוא שלח לעברה צל נוסף, והיא שברה אותו תוך כדי התקדמות.
לראשונה נדמה היה שהנסיגה שלו מאבדת סדר. עקבו פגע באבן שנפלה מן המזבח. כתפו הסתובבה בזווית שהותירה פתח, והוא הרים יד כאילו הכין כישוף נוסף. אירל העבירה את משקלה קדימה.
רק אחר כך תבין עד כמה מדויק היה הפתח הזה.
מלקור לא נסוג מפני שלא יכול היה להחזיק מעמד. הוא בחר את המרחק, את המקום שבו תדרוך ואת הרגע שבו תאמין שכבר קראה את מהלכו הבא. היא ציפתה לצל, ללחש, לסימן נוסף על הרצפה. האור שלה היה מוכן לפגוש אותם.
בידו השנייה חיכה חופן אפר.
הרגע שבו הפטיש נשמט
האפר הוטח בפניה לפני שהמכה ירדה. לא היה בו הבזק ולא קדמה לו מילה. אבקה יבשה חדרה לעיניה ולגרונה. אירל עצמה את עפעפיה מתוך רפלקס, השתעלה ואיבדה לרגע את מיקומו.
זה כל מה שהיה דרוש לו.
המכה בבטנה קטעה את הנשימה. גופה התקפל, והאחיזה בידית התרופפה. תגמול נשמט ופגע ברצפה בצליל מתכתי כבד. עוד לפני שהספיקה להתרחק, מלקור תפס אותה והדף אותה אל הקיר.
האבן פגשה את גבה. לרגע לא הצליחה להכניס אוויר, והקפלה הצטמצמה לכאב חד, לטעם אפר ולמאמץ למצוא שוב קרקע יציבה מתחת לפרסותיה. היא שמעה את הפטיש מתגלגל ונעצר, אך לא הצליחה לראות היכן.
מלקור התקרב. כעת לא טרח להסביר דבר. הצעדים שלו היו מדודים, בטוחים יותר מן הקול שבו פנה אליה קודם. הוא הצליח להרחיק אותה מן הנשק, והמעגל שמאחוריו עדיין הבהיק.
אירל ניסתה לפקוח את עיניה. דמעות שטפו חלק מן האבקה, והחלל חזר אליה במקטעים: שולי הגלימה על הרצפה, סדק בקיר, צלו של האיש המתקרב. היא חיפשה את הזוהר המוכר של תגמול, אך האור הירוק טשטש את המרחקים.
לפני שנכנסה לקפלה ידעה מיהו האויב ומה עליה לעצור. כעת נאלצה לוותר על כל התוכנית ולמצוא תשובה קטנה ומיידית יותר — כיצד לנשום, כיצד לעמוד, כיצד להישאר ערה עוד רגע. מלקור כבר היה קרוב מכדי להעניק לה זמן לחשוב מעבר לכך.





